מבין כ-120,000 ניצולי השואה שחיים היום בישראל, כ-37% הגיעו מברית המועצות לשעבר. הם עלו בגל העלייה הגדול של שנות ה-90, כשהברזל נפל והשערים נפתחו. הם הגיעו עם מזוודות קטנות, עם עברית שבורה, ועם זיכרונות שלא סיפרו לאף אחד. הם היו כבר בני 60 או יותר כשעלו, וההשתלבות לא הייתה קלה.
בוריס בן ה-89 ממזכרת בתיה הוא אחד מהם. “באתי לישראל בגיל 60,” הוא מספר ברוסית שוטפת ובעברית מגומגמת. “כל החיים גרתי באוקראינה. פתאום צריך להתחיל מחדש. שפה חדשה, תרבות חדשה, הכול חדש. לא קל. בכלל לא קל.”
בוריס שרד את השואה כילד בגטו. הוא ראה דברים שילד לא צריך לראות. אבל הוא לא מדבר על זה הרבה – זה לא היה מקובל בברית המועצות. שם, ניצולי שואה לא קיבלו הכרה מיוחדת. הם שתקו, עבדו, השתלבו. את הסיפורים שמרו לעצמם, לפעמים אפילו לא סיפרו לילדים.
“בברית המועצות, לא היו ‘ניצולי שואה’,” מסביר חוקר שעוסק בעלייה מברה”מ. “היו רק אזרחים סובייטים שעברו את המלחמה. לא דיברו על יהודים ספציפית, לא דיברו על טראומות. שתקו. זה היה חלק מהתרבות – לא להתלונן, לא לבלוט, לא לבקש יחס מיוחד.”
לחיות בכבוד מגשרת על פערים של שפה ותרבות
כשהם הגיעו לישראל, הם גילו עולם חדש. פתאום יש להם זכויות כניצולי שואה, יש ארגונים שרוצים לעזור, יש אנשים שמעניין אותם הסיפור. אבל גם יש מחסום שפה, יש תרבות שונה, יש בירוקרטיה שקשה להבין. “הרבה מהם לא יודעים מה מגיע להם,” אומר ארז קרלנשטיין, מייסד עמותת “לחיות בכבוד”. “הם לא מכירים את המערכת, לא יודעים לאן לפנות, לא מבינים את הטפסים. הכול בעברית, והם עדיין מתקשים עם השפה. וגם – הם לא רגילים לבקש. זה לא בתרבות שלהם.”
העמותה מפעילה מתנדבים דוברי רוסית שמגיעים לניצולים מברה”מ. הם מדברים בשפה שלהם, מבינים את התרבות, יכולים לשוחח על החיים “שם.” לפעמים השיחה היא בעברית, לפעמים ברוסית, לפעמים בערבוביה של שתיהן. “כשהמתנדבת שלי מדברת איתי רוסית, אני מרגיש בבית,” אומר בוריס. “היא מבינה אותי בלי שאני צריך לחפש מילים. אני יכול לספר לה על אוקראינה, על הילדות שלי, על מה שעברתי. היא מבינה.”
יש גם הבדלים תרבותיים בתפריט. הניצולים מברה”מ רגילים לאוכל אחר – בורשט, וארניקס, אוכל סלאבי מסורתי. העמותה מנסה להתאים את הארוחות גם לטעמים האלה. “אוכל זה גם זיכרון,” מסבירים בעמותה. “כשניצולה מברה”מ מקבלת מרק שמזכיר לה את מה שאמא שלה בישלה – זה יותר מאוכל. זה חיבור לעבר. זה חיבור לבית.”
37% מניצולי השואה בישראל הגיעו מברה”מ. הם הביאו איתם שפה, תרבות, זיכרונות. הם השתלבו בישראל, אבל לא שכחו מאיפה באו. עמותת “לחיות בכבוד” מבינה את זה – ופועלת כדי שהם ירגישו בבית, גם אם הבית נראה קצת אחרת ממה שהכירו. כי בסוף, כולם ראויים לאותו דבר: לארוחה חמה, לחיוך חם, ולתחושה שמישהו מבין אותם.
